1. בפניי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).
השתלשלות ההליכים
2. המבקש הואשם בבית המשפט המחוזי בירושלים ברצח אשתו, מנדי סיבוני ז"ל (להלן: המנוחה) לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 26.1.1999 עמד המבקש להפסיק את מגוריו בביתו שבגבעון החדשה, בעקבות סכסוך שהתגלע בינו לבין המנוחה. בשעות הבוקר שהה המבקש עם המנוחה בדירתם. בסמוך לשעה 08:45 יצאה המנוחה מחדר האמבטיה, המבקש כיוון את אקדחו לעבר ראשה ולחץ על ההדק, בכוונה לגרום למותה. הקליע שנורה פגע במצחה, חדר למוחה והביא למותה.
3. ביום 29.11.2001 הורשע המבקש, ברוב דעות, ברצח המנוחה ונדון למאסר עולם. שופט המיעוט סבר, כי יש להרשיע את המבקש בעבירת הריגה. הרשעת המבקש (דעת הרוב) נסמכה על מספר ראיות נסיבתיות, שבהצטברן יחד ובהעדר חלופה סבירה וממשית אחרת, הובילו למסקנה בדבר הרשעתו. דעת הרוב מצאה, כי המסקנה האחת והיחידה העולה ממכלול הממצאים היא, כי המבקש גרם למותה של המנוחה בכוונה תחילה. בגדר ממצאים אלה מצויה הקביעה, כי גרסת המבקש באשר לאופן מותה של המנוחה הינה בלתי סבירה וללא אחיזה ממשית בראיות. לכך נצטרפו ראיות נסיבתיות נוספות, כגון שקרי המבקש, התנהגותו המפלילה, קיומו של מניע, רושם שלילי שהותיר על בית המשפט ועוד.
4. הרשעת המבקש בעבירת הרצח, בדעת רוב, התבססה על שני נדבכים: האחד, בבחינת אירוע הירי עצמו. פרטים שונים בגרסת המבקש לאירוע הירי שהביא למותה של המנוחה נמצאו בלתי סבירים ובלתי אמינים. השני, ראיות מפלילות אודות התנהלותו של המבקש לפני המקרה ולאחריו. התנהגותו לפני המקרה גילתה מניעים שונים לביצוע המעשה, הנעוצים במערכת היחסים ששררה בינו לבין המנוחה. לכך הצטרפה מסכת השקרים שטווה המבקש בחקירותיו על מנת להסתיר כל מידע העלול לחשוף את מסכת חייו.
שופט המיעוט, שהיה שותף אף הוא לקביעת ממצאים רבים בדעת הרוב, לרבות ממצאים באשר לחוסר מהימנותו של המבקש, סבר כי לא ניתן להרשיע את המבקש בעבירת הרצח. לטעמו, משלא נמצאה דרך אובייקטיבית סבירה לסתור את גרסת המבקש ומאחר שגרסתו יכולה לדור בכפיפה עם הראיות הפורנזיות, אין מנוס מהנחת קיומו של ספק סביר. לאחר ניתוח מעשי המבקש, מצא שופט המיעוט כי נתקיימו בהם יסודות עבירת ההריגה ובכך הציע להרשיעו.
5. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה (ע"פ 334/02). ביום 13.1.2003 דחה בית משפט זה (כב' השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד וא' א' לוי) פה אחד את הערעור. לאחר ניתוח מכלול הראיות הקיימות בתיק, הגיע בית המשפט למסקנה כי הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי המבקש ביצע עבירת רצח הואיל ומותה של המנוחה לא נגרם מתאונה, אלא מירי יזום שלו.
6. או-אז, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה למשפט חוזר, שהתבססה על קיבוצם של מכתבים שונים מטעמו לכדי בקשה אחת. בסופו של דבר, לאחר הגשת התגובה, לבקשת המבקש, נמחק ההליך.
7. בקשה שנייה למשפט חוזר הוגשה על-ידי המבקש, אולם ביום 29.4.2008 דחיתי אותה.
8. ביום 18.11.2008 פנה בא-כוח המבקש לבית משפט זה ב"בקשה לקבלת חומרי חקירה לצורך בחינת אפשרות הגשתה של בקשה למשפט חוזר". הבקשה כוונה לקלטות האזנת הסתר שבוצעו למבקש ולמי שהיתה בת זוגו דאז, מיכל, בעת שהותם במלון באילת. בית משפט זה (כב' השופטת ע' ארבל) דחה את הבקשה לקבל לידיו את הקלטות וקבע, כי בא-כוח המבקש יוכל לעיין בקלטות במשרדי המאשימה.
9. ביום 9.3.2011 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה למשפט חוזר, שלישית במספרה, היא הבקשה שבפני.
בבקשתו טוען המבקש מספר טענות עיקריות: האחת, ראיות חדשות מלמדות, כי המנוחה אחזה באקדח עובר לירי. ראיות אלה מתיישבות עם גרסתו, כי הירי התרחש בעת שמשך את האקדח מידיה של המנוחה בעת שאחזה בו. השנייה, ראיות חדשות מלמדות, כי מיכל הופעלה כמדובבת בעת ביצוע ההקלטות במלון באילת. לכן, לא צריך היה לייחס משקל מפליל כלשהו להקלטות אלה ובנוסף הדבר מעיד, כי המאשימה הסתירה ראיות מבית המשפט ומההגנה וגרמה לו עיוות דין. בהתבסס על ראיות חדשות אלה עותר המבקש לקבל לידיו את הקלטות, נושא הבקשה בבש"פ 9711/08. השלישית, טענות נוספות, המהוות חזרה על טענות שנטענו ונדחו במסגרת הליכים קודמים ובכלל זאת הבקשה הקודמת למשפט חוזר.
מנגד, מתנגד היועץ המשפטי לממשלה לקיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש. לטענתו, מרבית הטענות בבקשה מבוססות על חומר ראיות שהיה מצוי בתיק בעת ניהול המשפט וחלקו הגדול אף הוגש כראייה ואין בבקשה כל הסבר או נימוק מדוע יש לשוב ולבחון את התיק על פי קו ההגנה החלופי אותו מציע כעת המבקש. עוד טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי טענות המבקש מתייחסות לעניינים שוליים במכלול חומר הראיות אשר הביא להרשעתו בעבירת רצח תוך התעלמות מהגרעין הקשה של הראיות ואף עומדות בסתירה לגרסתו שלו בבית המשפט המחוזי.
10. לאחר שעיינתי בהכרעות הדין בערכאות הקודמות, בבקשת המבקש ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.
כידוע, מתן אפשרות לקיומו של משפט חוזר אינה ניתנת דרך קבע, שכן לאחר הפיכת עניינו של המבקש לחלוט, ניתן משקל רב עד מאוד לעקרון סופיות הדיון, באיזונו של זה אל מול השאיפה לחקר האמת ועשיית צדק (ראו מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999) (להלן: פרשת קוזלי)). בהתאם לאיזון זה נקבע כי אין להורות על קיומו של משפט חוזר רק כדי לאפשר למבקש לברר את עניינו מחדש, ויש להגביל אפשרות זו רק למקרים בהם מתקיימת אחת מן העיליות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.
מוסד המשפט החוזר נועד לשמור על הזכות להליך פלילי הוגן ועל הזכות לחירות, שהינן זכויות יסוד חוקתיות ראשונות במעלה (ראו פרשת קוזלי, שם, עמ' 563; מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 354 (2002); ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי (טרם פורסם, 4.5.2006); ש.ז. פלר "הרהביליטציה: מוסד משפטי מיוחד מחויב המציאות" משפטים א 497, 509 (1968); דוד וינר "בעקבות עמוס ברנס: הזכות החוקתית להליך פלילי הוגן" קרית המשפט ד 169 (2005) (להלן: וינר); אסף פורת "הגנה מן הצדק בעידן החוקתי" קרית המשפט א 381, 384 (תשס"א) (להלן: פורת)).
סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט מאפשר את קיומו של משפט חוזר מקום בו "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". מהוראת הסעיף עולה, כי לא די בהצגתן של עובדות או ראיות נוספות שלא הונחו בפני הערכאה הדיונית, אלא נדרש שאותן ראיות או עובדות נוספות יהיו בעלות אותו משקל סגולי - אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות שעל פיהן הורשע המבקש - אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 353 (1997) (להלן: פרשת עזריה); מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 241, 248 (1997)).
11. במקרה שלפני, לא מצאתי כי בקשתו של המבקש נכנסת לגדרי העילות האמורות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. ולהלן אסביר.